14a מָאן תַּנָּא לֹא יֵֽרָאֶ֨ה לְךָ֜. רִבִּי יוּדָה. דְּתַנֵּי. הָאוֹכֵל חָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָה. וְכֵן חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח. הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָרֵת. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. כָּל שֶׁאֵין בּוֹ כָרֵת אֵין בּוֹ בְלֹא תַעֲשֶׂה. מוֹדֶה רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּאִסּוּר שֶׁהוּא אָסוּר. אִיסּוּרוֹ מָהוּ. רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר. אִיסּוּרוֹ דְּבַר תּוֹרָה. רִבִּי יּוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵה תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. אִיסּוּרוֹ מִדִּבְרֵיהֶן. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה. לֹא יֵ‍ֽאָכֵל֭ חָמֵֽץ. הַיּ֖וֹם. מָה אֲנָן קַייָמִין. אִם בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. כְּבָר כָּתוּב [לֹֽא תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ]. אֶלָּא אִם אֵינוֹ עִנְייָן בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד תְּנֵיהוּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. מַה מְקַייֵם רִבִּי שִׁמְעוֹן טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה. לֹא יֵֽאָכֵל֭ חָמֵֽץ. הַיּ֖וֹם. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה. פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. דְּתַנֵּי. רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר. אוֹמֵר אֲנִי שֶׁלֹּא הָיָה פֶסַח בְּמִצְרַיִם אֶלָא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֵֽאָכֵל֭ חָמֵֽץ. הַיּ֖וֹם.
Pnei Moshe (non traduit)
מאן תנא לא יראה לך. דעובר בלאו על חמץ שעבר עליו הפסח כדקתני במתני' ר' יהודה הוא דס''ל הכי:
דתני וכו'. בתוספתא פ''ק:
איסורו מהו. לר''ש ופליגי בה ר' ירמיה עם ר' יונה ור' יוסה:
לא יאכל חמץ היום. כתיב ומה אנן קיימין לה מקרא הזה:
כבר כתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות:
תנהו. ענין לאחר המועד לחמץ שעבר עליו המועד:
פתר לה כר' יוסי הגלילי דתני' וכי'. ללמד לפסח מצרים שאין חמוצו נוהג אלא יום א' בלבד:
הִבְקִיר חֶמְצוֹ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְאַחַר הַפֶּסַח מָהוּ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אָסוּר. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. מוּתָּר. מָתִיב רִבִּי יוֹחָנָן לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אֵין אַתְּ מוֹדֶה לִי מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן שֶׁהוּא אָסוּר. אָמַר לֵיהּ. תַּמָּן אִיסּוּרוֹ גָרַם לוֹ. הָכָא מָה אִית לָךְ [לְמֵימַר]. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה לְרִבִּי פִּנְחָס. נְהִיר אַתְּ כַּד הֲוִינָן אָֽמְרִין. אַתְייָא לְרִבִּי יוֹחָנָן כְּרִבִּי יוֹסֵה. וּדְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כְרִבִּי מֵאִיר. אֵינָהּ כֵּן. אֶלָּא רִבִּי יוֹחָנָן חֲשַׁשׁ לְהַעֲרָמָה. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לֹא חֲשַׁשׁ לְהַעֲרָמָה. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. נָֽפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת. מָאן דְּאָמַר. הַעֲרָמָה. לֵית כָּאן הַעֲרָמָה. וְהוּא מוּתָּר. מָאן דְּאָמַר. זְכִייָה. לֵית כָּאן זְכִייָה. וְהוּא אָסוּר. הַכֹּל מוֹדִין בְּגֵר שֶׁמֵּת וּבִיזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל אֶת נְכָסָיו. מָאן דְּאָמַר. הַעֲרָמָה. מוּתָּר. וּמָאן דְּאָמַר. זְכִייָה. מוּתָּר.
Pnei Moshe (non traduit)
הכל מודין בגר שמת וכו'. כלומר בהפקר דכה''ג שמת הגר ואין לו יורשין דנכסיו הפקר הן וכדאמרינן בעלמא שמבזבזין ישראל נכסיו ואם הניח הגר חמץ קודם הפסח הכל מודים בזה שלאחר הפסח מותר הוא למי שזוכה בו עכשיו ובין למ''ד משום הערמה ובין למ''ד משום זכיה מותר הוא דלא שייך כאן לא הא ולא הא שהרי הפקר זה מאיליו הוא בא:
מה נפק מביניהון. בין הני טעמי אליבא דר' יוחנן וכלומר דאע''ג דאיכא בינייהו לבעלמא דהשתא איכא למימר דכ''ע כרבי מאיר סבירא ליה מיהו הכא בחמץ איכא עוד מילתא אחריתא בינייהו אם נפלה עליו מפולת על החמץ קודם הפסח והוא הפקירו דלמאן דאמר דמשום חשש הערמה אוסר ר' יוחנן א''כ הכא לית כאן הערמה שהרי מאיליה נפלה המפולת עליו והוא מותר לאחר הפסח כשימצא אותו אחר שיפקח את הגל ולמ''ד דטעמיה דר' יוחנן משום זכייה וכדבעי למימר מעיקרא דס''ל כר' יוסי דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות הזוכה א''כ הכא נמי לית כאן זכייה דמי זכה בו אחר שנפלה עליו המפולת והוא אסור לכשימצאנו אחר הפסח:
אינה כן. כלומר כך היינו רגילין מעיקרא לפרש לפלוגתייהו דר' יוחנן דבפלוגתא דהני תנאי תליא אבל אין הדבר כן אלא דהכא היינו טעמייהו דר' יוחנן חשש להערמה שמא יערים הוא בכך להפקירו קודם הפסח ולחזור ולזכות בו אחר הפסח והלכך גזרו רבנן לאסרו אחר הפסח ור''ל לא חייש להערמה:
נהיר את. אם אתה זוכר שהיינו רגילין לפרש לפלוגתייהו דר' יוחנן ור''ל בהא ואמרנו דאתיא דר' יוחנן כר' יוסי ודרשב''ל כר''מ ופלוגתא דר''מ ור' יוסי בברייתא הובאה לעיל בפ''ו דפיאה בהלכה א' וכן בנדרים סוף פרק אין בין המודר דתני ר''מ אומר כיון שאדם מפקיר יצא דבר מרשותו ואינו יכול לחזור בו ואף על גב דאכתי לא אתי ליד הזוכה ופטור הוא מן המעשר וכן כל דין הפקר בו ור' יוסי אומר אין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה דסבירא ליה לר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דלא אתי לרשות המקבל לא הוי מתנה אף הפקר עד דלא אתי ליד הזוכה לאו כלום הוא ויכולין הבעלים לחזור בהן והשתא היינו נמי פלוגתייהו דר' יוחנן ור''ל דר' יוחנן כר' יוסי סבירא ליה דלא הוי הפקר עד דאתי ליד הזוכה והלכך כשעבר עליו הפסח אסור הוא ור''ל כרבי מאיר דמכיון שהפקיר יצא החמץ מרשותו ואינו אסור משום חמץ שעבר עליו הפסח:
אמר ליה. ר''ל ומה את מדמה למשש שעות ולמעלה שאני תמן דאיסורו גרם לו דאין ההפקר כלום דהא מיהת לכ''ע מדבריהן אסור הוא אבל הכא שהפקירו בי''ג מה אית לך למימר:
מתיב ר' יוחנן לר''ל. וכי אין אתה מודה לי שאם הפקיר מו' שעות ולמעלן שאסור הוא לאחר הפסח דאין הפקירו הפקר ואע''ג דאכתי למ''ד לעיל בפ''ק בהל' ד' דמשש שעות ולמעלה ליכא אלא איסור מדבריהן ומדאורייתא חזי ליה עד שתחשך אפ''ה אין הפקירו הפקר מדרבנן וכיון שכן לא פליג רבנן וכל שהפקירו קודם הפסח לא כלום היא להוציא מאיסור חמץ שעבר עליו הפסח. ומיהו עיקר טעמא דר' יוחנן לא מסיק ליה עד לקמן דאהא דקאמר הכא אתקיף ליה ר''ל כדלקמיה:
לאחר הפסח מהו. אם מותר הוא דהרי הפקר היא ולא עבר עליו בבל יראה או לא ופליגי בה ר' יוחנן ור''ל כדמפרש לקמן לטעמייהו:
הבקיר חמצו בי''ג. לאו דוקא בשלשה עשר אלא קודם שהגיע זמן איסורו ובי''ג דנקט משום דבי''ד לא פסיקא ליה כולי יומא דהרי אחר חצות כבר אין החמץ ברשותו להכי נקיט בי''ג:
לֹא יֵֽרָאֶ֨ה לְךָ֜. [אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי.] לְךָ אֵין אַתְּ רוֹאֶה. רוֹאֶה אַתְּ בִּפְלַטֵייָא. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֲפִילוּ בִּפְלַטֵייָא. מָאן דְּאָמַר. לְךָ אֵין אַתְּ רוֹאֶה רוֹאֶה אַתְּ בִּפְלַטֵייָא. בְּשֶׁהֶבְקֵירוֹ קוֹדֵם לְבִיעוּרוֹ. מָאן דְּאָמַר. אֲפִילוּ בִּפְלַטֵיָא. בְּשֶׁהֶבְקֵירוֹ לְאַחַר בִּיעוּרוֹ. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה. תִּיפְתָּר בַּקֳּדָשִׁים וגו'.
Pnei Moshe (non traduit)
אמר ר' בון בר חייה תיפתר בקדשים וכו'. כלומר דדחי לה הש''ס מהא דקאמר ר' בון לעיל דלא מוקמינן בכה''ג גבי הקדש אלא דטפי ניחא לן לאוקמי דתנאי פליגי ביה וא''כ ה''ה הכא בשל הפקר שפיר טפי לאוקמא כתנאי דלמר אינו עובר כשמפקירו ומוציאו לפלטיא ולמר לא מהני מידי אלא שצריך הוא לבערו מן העולם:
לא יראה לך וכו'. תניא אידך דפליגי נמי בחמץ שהפקירו והוציאו לפלטיא וקס''ד לאוקמי מילתייהו בשההפקר היה בזמנים מחולקים וכהאי דאוקי לעיל גבי הקדש:
אמר ר' בון וכו'. כלומר דלא היא דלא צריך לדחוקי ולאוקמי הני ברייתות שההקדש לא היה בזמן אחד אלא דתיפתר להאי ברייתא דקתני אפילו בשל גבוה הוא עובר דכר''ש אתיא ובקדשים שהוא חייב באחריותן כגון דאמר הרי עלי החמץ הקדש לבדק הבית וחייב באחריותו ולר''ש הרי היא כשלו כדקאמר בפ' מרובה ובכמה מקומות ולפיכך הוא עובר עליו:
מ''ד לך וכו'. וקאמר הש''ס דלא פליגי דהאי מ''ד דבשל הקדש אינו עובר עליו בשהקדישו קודם לזמן ביעורו מיירי דכבר חל עליו הקדש ואינו מוזהר עליו לבערו והאי מ''ד דס''ל דאפי' בשל הקדש היא עובר עליו בבל יראה מיירי בשהקדישו לאחר זמן ביעורו דמכיון דחל זמן ביעור ע''ז תו לא אתי הקדישו להוציא ממנו הלאו דבל יראה וצריך הוא לבערו:
לֹא יֵרָֽאֶ֨ה לְךָ֜. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. לֹא יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜. לְךָ אֵין אַתְּ רוֹאֶה. [אֲבָל] רוֹאֶה אַתְּ לַגָּבוֹהַּ. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֲפִילוּ לַגָּבוֹהַּ. מָאן דְּאָמַר. לְךָ אֵין אַתְּ רוֹאֶה רוֹאֶה אַתְּ לַגָּבוֹהַּ. בְּשֶׁהֶקְדֵּישׁוֹ קוֹדֵם לְבִיעוּרוֹ. מָאן דְּאָמַר. אֲפִילוּ לַגָּבוֹהַּ. כְּשֶׁהֶקְדֵּישׁוֹ לְאַחַר בִּיעוּרוֹ. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָא. תִּיפְתָּר בַּקֳּדָשִׁים שֶׁהוּא חַייָב 14b בַּאֲחֵרָיוּתָן כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן.
Pnei Moshe (non traduit)
לא יראה לך. פליגי בה תנאי בדרשא דהאי קרא דאית תניי תני דלך ממעט של הקדש דדריש אבל את רואה של גבוה ואית תניי תני דאפי' של גבוה בבל יראה היא ולך ממעט של עכו''ם:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source